blog008
אמירה קידר

אמירה קידר

מוציאה סיפורים לאור

יומן אישי 1: איך הגעתי להחלטה לכתוב את הספר הראשון שלי

אני לא יודעת אם כל הסופרים בעולם יסכימו איתי, אבל לדעתי שלושה דברים עיקריים נחוצים כדי להתחיל לכתוב ספר: רצון, רעיון וטריגר.

אני לא יודעת אם כל הסופרים בעולם יסכימו איתי, אבל לדעתי שלושה דברים עיקריים נחוצים כדי להתחיל לכתוב ספר: רצון, רעיון וקפצון. טוב, הקפצון היה רק בשביל החרוז אבל הדבר העיקרי הנחוץ הוא באמת סוג של קפצון, ובשמו המקצועי: טריגר.

בלי אחד מהמרכיבים הללו, קשה לי להאמין שסופר יכול לשבת ולהתחיל לכתוב ספר. אז בואו נראה איך הגעתי לנקודה בחיי בה כל שלושת המרכיבים האלה התאחדו וגרמו לי לקחת את עצמי (עד פולין) לשבת ולכתוב את הרומן הראשון שלי.

ולא האחרון, כנראה.

1. רצון – במשך שנים ארוכות היה לי רצון לכתוב ספר. זה לא משהו שהייתי לגמרי מודעת אליו, לא אמרתי לעצמי כל לילה לפני השינה שאני רוצה לכתוב ספר, אבל בתוך תוכי תמיד הרגשתי את זה. האמת שכשעלתה המחשבה על כתיבת ספר, גם ידעתי על מה אני רוצה לכתוב אבל זה כנראה יחכה לספר הבא.

אחרי שסיימתי לעבוד באל-על, התקבלי לעבודה בתור תחקירנית בערוץ הספורט. בשלב מסוים הייתי אחראית על התחקירים של תכנית ראיונות אישיים עם אנשי ספורט. יום אחד, בזמן שהייתי עסוקה בכתיבת תחקיר על שחקן כדורסל כלשהו, פתאום הרגשתי משהו כמו הארה. זאת הייתה תחושה מאד ברורה שאני רוצה להיות כותבת ביוגרפיות. עשיתי משהו שכל כך נהניתי ממנו, שהבנתי שאני רוצה להמשיך ולעשות אותו, אולי אפילו לפרנסתי.

אז רצון היה.

2. רעיון – לפני כ-15 שנה הגיע לידי היומן של ציפה יבלון. ציפה הייתה אמה של רחל בן שאול, חברה טובה של אמא שלי. הסיפור של רחל סקרן אותי מאז ומתמיד: היא הגיעה לקיבוץ שלי בגיל 12 ולמעט דוד אחד בארץ, לא היו לה שום קרובים. לא הורים, לא אחים וכמובן שלא סבים. ידענו שהיא ניצולת שואה. ידענו גם שהוריה מסרו אותה לחברות פולניות של ציפה, האם. תמיד חשבנו שהוריה קפצו מרכבת בדרך למחנה השמדה, זה היה הסיפור שסופר על רחל. היא בעצמה מעולם לא סיפרה את סיפור חייה לאיש. רק כשרחל הייתה על ערש דווי וגססה ממחלה, היא הסכימה להראות לחבריה הקרובים את היומן שכתבה אמה בזמן מלחמת העולם השנייה.

אחרי שקראתי את היומן של ציפה, ישר אמרתי, קודם כל לעצמי ואחרי זה גם לאנשים אחרים: "אני הולכת לכתוב מזה ספר." באותו זמן עדיין עבדתי בערוץ הספורט, הבנות שלי היו ממש קטנות ולא ממש יכולתי לשבת בלילות ולכתוב ספר אחרי שעות העבודה.

אבל הרעיון והרצון נשארו בתוכי וגדלו כל הזמן. עד אשר הגיע הטריגר.

3. טריגר – המשמעות של טריגר באנגלית זה: גירוי להתחלת פעולה, מַזְנֵק.

עבדתי כבר קרוב לעשר שנים בטלוויזיה, הרגשתי שמאד מיציתי את עצמי, הבנות שלי כבר גדלו (קצת) ובאותו זמן די חיפשתי את עצמי מבחינה מקצועית וגם חיפשתי עבודה יותר קרובה לבית.

בשלב כלשהו הלכתי ליועצת מקצועית כיוון שרציתי לדעת מה כדאי לי לעשות בהמשך חיי… רציתי שמישהו יעזור לי למצוא כיוון. בשיחות בינינו יצא לי לדבר על הרעיון של כתיבת ספר מהסיפור של רחל. היועצת אמרה לי: "אני מרגישה שזה ממש בוער בך! העיניים שלך נדלקות בכל פעם שאת מדברת על הספר."

בלב פנימה ההחלטה כבר התקבלה.

אבל היה טריגר נוסף. בשנת 2003 רחל נפטרה (באופן סימבולי, היא נפטרה בדיוק ביום השואה). בשלב זה, היו כבר כמה אנשים שידעו שאני חושבת לכתוב ספר על הצלתה בזמן מלחמת העולם השנייה. באחת האזכרות הראשונות של רחל, בן דוד שלה אמר לי: "אם את באמת רוצה לכתוב את הספר, את צריכה להתחיל עכשיו כי עוד מעט כבר לא יהיה לך עם מי לדבר." זה היה טריגר רציני.

כעבור מספר שבועות עזבתי את העבודה שלי ושבוע מאוחר יותר הייתי על מטוס בדרכי לפולין, להתחיל את התחקיר לספר.

הרצון, הרעיון והטריגר התחברו והבשילו לידי ביצוע.

בבלוג הבא אספר מהם שני המרכיבים העיקריים שחייבים להיות בכל ספר ביוגרפי.

רחל עם אמה ציפה בגטו שדליץ, 1942

להמשך קריאה...

מוזמנים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
Call Now Button
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן